
המאמר מבוסס על מחקר שפורסם בכתב העת האקדמי Journal of Family Psychology, העוסק בפסיכולוגיה של המשפחה והתפתחות הילד.
המחקר נערך על-ידי ג’ניפר מ’ וויבר ו-תומס סקופילד, חוקרים בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית והמשפחתית.

מטרת המחקר הייתה לבחון את השפעת הגירושין על התנהגותם ורווחתם הרגשית של ילדים, ולהשוות בין ילדים ממשפחות גרושות לבין ילדים ממשפחות שלא חוו פרידה. בנוסף, נבחנה השפעת איכות הקשר ההורי לאחר הגירושין על הסתגלות הילדים.
המחקר התבסס על נתונים שנאספו לאורך זמן מילדים בגילאי 5–15.
נבדקו מדדים של בעיות התנהגות פנימיות, כגון חרדה, דכדוך והסתגרות, לצד בעיות התנהגות חיצוניות, כגון קשיי משמעת והתנהגות תוקפנית.
ממצאי המחקר הצביעו על כך שילדים להורים גרושים, בממוצע, הציגו רמות גבוהות יותר של קשיים רגשיים והתנהגותיים בהשוואה לילדים ממשפחות שלא חוו גירושין.
עם זאת, נמצא כי איכות הקשר בין ההורים לאחר הפרידה מהווה גורם משמעותי בהפחתת ההשפעות השליליות.במשפחות שבהן התקיימה תקשורת הורית יציבה, שיתופית ומכבדת, נצפתה פגיעה רגשית פחותה בקרב הילדים, גם כאשר ההורים לא חיו עוד יחד.
המחקר מדגיש כי לא עצם הגירושין הוא הגורם המרכזי לפגיעה ברווחת הילדים, אלא האופן שבו ההורים מנהלים את היחסים ביניהם לאחר הפרידה.
קונפליקט הורי מתמשך נמצא קשור לפגיעה ארוכת טווח ברווחתם הרגשית של הילדים, בעוד שיח שיתופי והפחתת עימותים תורמים להסתגלות טובה יותר.
מסקנות המחקר תומכות בגישות המעודדות הפחתת קונפליקט ושיתוף פעולה בין הורים לאחר פרידה.
גישור משפחתי מהווה מסגרת מקצועית שמאפשרת לצדדים לגבש הסכמות מותאמות למציאות המשפחתית שלהם, תוך שמירה על תקשורת מכבדת והתמקדות בטובת הילדים.
הספרות המחקרית מציגה תמונה ברורה: גירושין אינם חייבים להוביל לפגיעה משמעותית ומתמשכת בילדים.
ניהול הפרידה באופן מוסכם, אחראי ושיתופי מאפשר שמירה על רווחת הילדים ועל מערכת יחסים הורית מתפקדת גם לאחר סיום הזוגיות